לֹב ה׳

הגוף הוא כלי קיבול לנשמה. היקום הוא מרחב לא לינארי שאי אפשר לתפוס בשפה אנושית, ואולי צריך להמציא מושגים אנושיים שיתארו את אותו הפלא. מראשית האנושות ניסינו, אבל אותם מושגים נוצרו בתוך מערכת דתית שבעת המודרנית הפכה להיות התארגנות חברתית מגבילה ולכן רובנו סולדים מאותם מונחים, מגחכים עליהם, מתרחקים מהם כמו מאש חיה.

במקור הידע של הדתות אותן הבנות בסיסיות, ולמעשה הדתות מספקות כמעט את אותן התשובות לשאלות המהותיות ביותר. איך הגענו לפה? מה מטרת הקיום? מה קורה אחרי המוות? יש אלוהים? יש גן עדן וגיהנום?

הדתות המונותאיסטיות מחזיקות בתשובות ברורות לשאלות האלו. הדתות שאינן מונותאיסטיות לא סותרות את אותן תשובות, כמו שהן בוחרות לחיות לצידן בלי לתת עליהן את הדעת (משל החץ של הבודהה). התשובות של הדתות המונותאיסטיות בדרך כלל חופפות אחת לשנייה, עם הבדל עקרוני אחד - כל דת מאמינה שאלוהים בחר בה מכולן. למעשה, כל דת מאמינה שהיא הצודקת. לאור העובדה שהתשובות שלהן חופפות, כלל המעבר אומר שאם אחת צודקת כנראה שכולן צודקות. אז כולן אומרות את אותו הדבר הנכון, אבל הן עדיין מתעקשות שרק אחת יכולה להיות הנכונה ביותר.

הדתות שמדברות עם אלוהים מלאות בתיאורים עמוקים על העולם המטאפיזי, וזה כנראה מה שגרם להן להשניא את עצמן על החילונים ברגע שלמדנו למדוד את העולם הפיזי. ככל שהבנו את העולם הפיזי יותר, הפסקנו לרצות להבין את העולם המטאפיזי. ככל שאנחנו לומדים את העולם הפיזי יותר לעומק, אנחנו מסרבים להאמין שיש עוד משהו שאנחנו לא יכולים לראות או למדוד. ובאופן אירוני, זו אותה הגישה שנקטו בה אבות אבותינו כלפי העולם הפיזי.

כשאי אפשר לראות מולקולות, קל יותר להבין שאלוהים הציל את הילד מהמחלה הסופנית, אבל קשה יותר להבין למה הילד חלה מלכתחילה. כשאפשר לראות מולקולות, קל יותר להסביר למה אדם נהייה חולה סופני, אבל קשה יותר להסביר איך הוא הבריא כנגד כל הסיכויים. כשהיינו ממוקדים בעולם המטאפיזי לא הבנו את העולם הפיזי, והיום, כשאנחנו ממוקדים בעולם הפיזי, אנחנו זונחים את העולם המטאפיזי עד כדי אי הבנה שלו מחדש.

היקום והזמן הם מרחבים לא לינארים אבל בתוכם יש תנועות מעגליות אינסופיות כמו ספירלות שזורות שחוזרות על דפוסים דומים. בראייה כוללנית, העולם הפיזי הוא המקביל לגוף האדם ולמדע, והעולם המטאפיזי הוא המקביל לנשמה.

המדע לרוב לא מבטל את קיומה של הנשמה, אבל הוא טוען, ובצדק, שהיא בלתי ניתנת להוכחה. הרבה מאיתנו לא מבטלים את קיומו של העולם המטאפיזי, אבל אנחנו בוחרים לא להתעסק בו כי אין לנו יכולת להוכיח שהוא קיים (הוכחה במובנה הפשוט היא דבר שאפשר להסביר במילים, מספרים, או תמונות, אבל ישנן גם הוכחות במובן עמוק יותר, של דברים שניתן להבין באמצעות חושים אחרים). חילוניות, או אתאיזם, הן ההלכה למעשה של ההימנעות מההתעסקות בעולם המטאפיזי וההתרחקות ממנו. ככל הנראה, כי בהיעדר הוכחה, אי הוודאות מייצרת אי נעימות או סבל, והאינסטינקט האנושי הוא להתרחק מסבל ככל האפשר.

ועדיין על אף כל השוני בין הדתי, החילוני והאתאיסט, במהות הקיום האנושי הרחב יש איזו הסכמה שבני האדם רוצים להיות בריאים, שמחים ומאושרים. המאמינים ואלו שאינם מאמינים, שואפים לאותם רגעים של שמחה, שלווה, ו/או סיפוק. גם האתאיסטים הגדולים ביותר קמים בכל בוקר כדי לקבל יותר אהבה פיזית או מינית ו/או א-פיזית או חברתית, כדי לקבל יותר כוח או הערכה שיגרמו להם להרגיש שקט, שלווה וסיפוק, כדי לראות יותר דברים שהם אוהבים, כדי להתעסק יותר בדברים שהם אוהבים, וכדי לחוות תחושות טובות וטעמים נעימים שוב. כשמקורות השמחה פחות ברורים או ידועים, נוצר אי ודאות וסבל שנחסכים מהאדם הדתי.

האדם הדתי לרוב יודע למה הוא קם כל בוקר, ומתוך המשמעות הזו הסיפוק והשלווה שלו הופכים להיות יותר ברי השגה. בתוך המערכת הדתית החברתית שהוא מתקיים בה, האדם הדתי מוקף במשפחה וקהילה, ובכך משיג גם את מקור האהבה הפיזית והא-פיזית, ולכן אולי יותר קל לו להגיע לשמחה ואושר.

מצד שני, גם אדם דתי יכול להיות חסר אמונה. לפעמים האדם הדתי יהיה בתוך המערכת החברתית שלו בגופו אבל לא ברוחו, והיתכנות המצב הזה היא למעשה ההוכחה שהדת כשלעצמה אינה מקור ההבנה המטאפיזית המחזיקה בכל האמת לגבי מקור האושר והשמחה, אלא מערכת החוקים שבנינו כדי לשמר את ההתארגנות סביב החוכמה שקיבלנו מתוקף ההבנה המטאפיזית הראשונה של הקבוצה אליה אנחנו משתייכים והקבוצות שקדמו לה, אם היו כאלו. הקבוצה הקטנה שהתחברה לעולם המטאפיזי בצורה עוצמתית, הצליחה להביא אלפי שנים של תנועה חברתית סביב אותן תובנות מהחוויה הראשונית. החוויות שתועדו סביב אברהם, משה, ישו, ומוחמד, הצליחו להביא לאלפי שנים של התארגנות סביב אותן הבנות עמוקות וגבוהות שמתקיימות בעוצמה רבה מאוד עד היום.

ההבנה המטאפיזית המונותאיסטית מסבירה שהיקום לא לינארי, לא הכל בו מוחשי, ומקורו באהבה. ההבנה המטאפיזית מסבירה שהכל קורה בעת ובעונה אחת ולנצח, ועדיין, החברה הדתית שנשאבה לתוך ההישמרות הארגונית הגיעה למצב שבו קידוש החיים והאהבה הפך, לעיתים קרובות מידי, להיות מטרת צד, וגרימת סבל או השמדה יכולה להיות ״מטרה אלוהית״ שבשבילה שווה להילחם.

רוב התפיסות המטאפיזיות מרמזות שיש משהו למעלה ומשהו למטה. למעשה אפשר להבין שבתוך הכדור יש לבה רותחת ומעל הכדור יש לבה רותחת (שמש). לבה, לב ה׳, היא מקור הקיום. במקור הקיום שוכנות הנשמות סביב אותה נקודת אור מרכזית שהיא מקור הבריאה, אלוהים. אלוהים שוכן למעלה, בלב ליבו של מקור הקיום, מוקף בנשמות שעולות ויורדות ומתפצלות וחוזר חלילה, עד שהן משלימות את מסען ומתמזגות איתו. מקור הבריאה העשוי מאהבה נמצא בתוך כל הנשמות ולכן אינו מוגבל במקום או בזמן. בתוך כדור הארץ, ישנו מקור קיום נוסף מלא בלבה, חסר אל ואור, שכלוא תחת אדמה וימים ומלא סבל וחשיכה.

הגוף שלנו, כלי הקיבול של הנשמה, מקבל את הנשמה מלמטה או למעלה, ונשלח לחיים אנושיים שכידוע, מלאים בכאב וסבל, אבל גם באהבה ושמחה. הגוף צמוד לכדור הארץ ולא יכול לרחף. לא יכול לרחף לגמרי. כשרע לגוף, הוא נעשה כבד יותר ומשוך מטה. כשטוב לגוף, הוא נעשה קליל יותר ויותר. הנשמה כלואה בתוך המוח, אמנם יש לה כ- 97% מהמוח ״לשחק״ בהם, אבל היא עדיין כלואה. לגוף קשה מאוד להבין את השפה של הנשמה, ולמעשה כל משך החיים של גוף הם נסיונות של הנשמה לכוון את התנועה.

הנשמה שעלתה וירדה מאז שמקור הבריאה יצר אותה, יודעת מה היא חוותה ומה היא רוצה עוד לדעת, והיא לא פועלת בוואקום. כל הנשמות שאוהבות אותה, שמכירות אותה, שקרובות אליה, ישארו תמיד קרובות ויתוו את מסלולה יחד איתה. גם היא מכירה ואוהבת ושומרת על נשמות אחרות ומתווה את מסלולן. הסינרגיה בין הנשמות היא הכוח המניע של מקור הקיום, והיא הסיבה שאנחנו לפעמים מרגישים כרקמה אנושית אחת חיה.

כל הנשמות רוצות להגיע למעלה ולהתמזג עם מקור הבריאה. מקור הבריאה עשוי מ100% אהבה. כדי שנצליח להתמזג, גם עלינו להפוך לכאלה. כדור הארץ והחיים האנושיים מלאים בתהליכים שגורמים לנו להתרחק מאהבה, להפסיק להאמין בה, וגרוע מהכל - להפסיק להרגיש אותה. כשאנחנו לא מרגישים אהבה לדבר, אנחנו תורמים להתמעטות האהבה על הכדור. אהבה היא אנרגיית הבריאה ממנה עשוי מקור הבריאה והנשמות. אין מקום לכל הנשמות בלבה שלמטה, אם נפסיק לייצר אהבה ונידחס כולנו בחלל הקטן והחשוך בתוך הכדור, הוא יפלוט את החום עד שיתפוצץ. הדרך להקל עליו, היא לייצר עוד אהבה, ולייצר עוד כוח שימשוך אותנו למעלה, שיגרום לגוף שלנו להיות קליל יותר ויותר. להכביד פחות על הכדור, להכביד פחות על הגוף, לנוע בהרמוניה וסינרגיה עד שנתמזג עם מקור הבריאה ונהיה מושלמים ומאושרים באמת.